ההגעה לאשקלון

כאשר התחברנו לכביש ארבע ליד רפיח דרום חשבתי שההפתעות מאחרינו אולם טעיתי. ברגע שעברנו את הישוב החדש רפיח צפון הנווטן דיווח שהגענו לחאן יונס. אולם האמת הייתה שמצאנו את עצמנו בנוף של גבעות שביניהן מפרידים שדות אורז מוצפים. למעשה, הכביש היה העדות היחידה שהאדם ביקר כאן אי פעם, כל שכן הקים עיר.

עצרנו להפסקת ארבע מאוחר בעזה, שם שמעתי כמה מחברי ליחידה מדברים על גל הגיור המתגבר. הדתי בחבורה כינה אותם גרי אריות.

לבסוף הגענו לפני החשיכה לאשקלון, בה חיפשתי ללא הצלחה באופק את תחנת הכוח שנחרבה בסערת ברקים איומה באותו יום בו נחרבה דמשק. נתקלנו ברחפנים רבים מיד עם כניסתנו לעיר ועצרנו בשביל לנסות להבין מה עינינו רואות. בן דודי מצא אותנו שם, והוא דיבר עליהם בתיעוב - אגרנים הוא קרא להם - אוגרים חשמל מהרוח, מהגשם ומהשמש ומטעינים את המפלונים שליד כל בית. הוא ציין בנוסטלגיה כי לפני חצי שנה, היו חבריו, אנשי קווי המתח הגבוה נערצים, ואילו היום, אפילו כאן, האוטומציה העלימה את תפקידם. לא ידעתי כיצד להגיב על כך ובמקום תהיתי כיצד מצא אותנו, הוא ענה שזהו הרכב הפרטי היחיד בעיר כולה עם הכיתוב "אילת" עליו.

נסענו אתו לבית הורי שהיה משהו מוכר סוף סוף, אפילו שלוקחים בחשבון את המעיין שהופיע בינם לבין השכנים. הורי קיבלו לשמחתי את פאטמה בחיוב וארגנו לנו חדר בחלק חדש של הבית - ליד הקיר הנמוך בינו לבין הפלג.