מה אני הרגשתי?

נפגשתי שוב עם מנהל בית הספר והוא דרש ממני לפרט מה הייתה הרגשתי בכל הזמן הזה. במובן מסוים, השאלה עצמה מצביעה על הפער שהיא מבקשת לגשר עליו.

הרגשתי השתנתה כמובן לאורך הזמן - בשבועות שלפני הגיוס, הייתי מדוכא מכיוון שנפרדתי מחברתי לאחר כמעט שנתיים ביחד. לפני הכניסה לעזה ובימים שמיד לאחריה, הייתי פשוט מותש מכדי שהיו לי מחשבות שהן.

שארית הזמן בעזה אופיינה בפחד ממשי מאוד מכך שהעיר תמוטט עלי פיזית וממתקפה פתאומית. אמנם לא מולאה כלשונה ההוראה לחסל כל חייל שהסתובב עם אישה כלשהי לבד, אבל היא קבעה את היחס הכללי. לאף אחד מאיתנו לא היו אשליות שהמקומיים הפכו לאוהבינו, או אפילו שכל המקומות הבלתי בטוחים כבר קרסו.

החזרה לאילת מילאה אותי שמחה, אבל ההתדרדרות הקיצונית של רעידת האדמה ותוצאותיה, הביאה בכנפיה תשישות רבה כמו בימי הגיוס הראשונים.