אפילוג

ב-3:40 בבוקר של ה-21 בינואר 2083 נשמעו שלוש יריות בבית משפחת אלון באילת. יריות אלו שנורו מאקדחו של אמריקאי בשם הבלתי סביר בוב דילן כמעט גרמו למלחמת עולם שלישית.

פחות מדקה לאחר מכן פרצו השוטרים את דלת חדר השינה ומצאו את בני הזוג מתים במיטתם, כנראה מבלי שהספיקו אפילו להתעורר. אם מי מסוכנויות הביון הרבות שעקבו אחרי הבית ראתה דבר מה, הרי הדבר נשמר עד כה בסוד וספק אם ייחשף אי פעם.

תחילה התקבל מכתב ההתאבדות של בוב בו טען כי מדובר בנקמה בזוג הנוכלים של הסיווצגייט כאמת. גופותיהם של משה ופאטמה נלקחו לניו-דלהי בה נקברו בטקס ממלכתי מלא בתור גיבורים לאומיים. האשמת הממשל האמריקאי באחריות לרצח הייתה משותפת לנאומים שנישאו בטקס. חלומה ארוך השנים של פאטמה התגשם בעקבות הרצח, כאשר פקיסטן ובנגדלש פתחו בשיחות איחוד עם הודו, וכשלב ראשון איחדו את צבאן תחת פיקוד משותף.

המלחמה הצפויה נמנעה רק ברגע האחרון, כאשר המוסד חשף כי בוב השתייך לקבוצה שמטרתה "לנקות את כוכב הלכת מהמחלה האנושית".

לזוג לא היו ילדים, כך שכספם הרב חולק לחמשת אלפים צעירים בלתי מוכרים ששמם ננקב בצוואה. האו"ם השתלט על מיזמי המלחמה בשחיתות שלהם אשר הוכרזו כעת בגלוי כמוצלחים. בפעם הראשונה בהיסטוריה, נחשף לאחר המוות כי צמד הנוכלים זכה נובל לשלום כמעט עשור קודם על "פועלם למען עולם נקי משחיתות".

אם מי מבני הזוג רשם את זיכרונותיו מעבר לנקודה שבה הסתיים הספר הזה הרי הטקסט לא אותר עד היום.

כביש 4

ניסינו לנחש כיצד המכונית מתכוונת לחצות את הרכס מכיוון שכל הדרכים היו חסומות. אבל הניחושים התבררו כפחות מוזרים מהמציאות - רכבל התנייד למיקומנו, הוריד מסילה לצד אחד, העלה את המכונית לרכס ואחר כך גלש אתה לצד השני.

המשך הדרך בתוך ישראל היה משונה כמעט באותה המידה, לפני המעגל לא היה חול באזור הזה אבל כעת סערות הקיץ הביאו חול לקצה המעגל הצפוני ומשם הוא נסחף דרומה. רוב נהריה נקברה מתחת לחול ושפך הגעתון העולה על גדותיו השלים את החורבן. אפיקים מתפתלים של הקישון הפכו את עמק זבולון לאזור דלתא. הבינוי מחדש של הקריות הקשה על זיהוין.

נמל חיפה היבשתי הוחלף בנמל צף ואוטונומי לחלוטין, הדומה יותר לתחנת חלל. השכונות של חיפה על הים נהרסו במפולות בוץ ענקיות וטרם שוקמו כך שנאלצנו לעקוף את הכרמל דרך ואדי מילק.

חדרה נראתה כמעט כמו אשקלון - תחנת כוח הרוסה, נהר שתוחם את העיר מדרום ושפע תופעות ביזריות כמו יער אלוניות במקום מרכז העיר. גם המשך הנסיעה בשרון היה דומה - שדות הופיעו במרכזי הערים שכולן שופצו עד בלתי היכר.

התעקשנו לישון בתל אביב למרות לחצי הורי, אבל המשימה הייתה קשה. בעבר היה הירקון ספק נחל ספק נהר, ואחרי ייבושו הוא הוחזק מלאכותית. ואילו כעת חצו את העיר שני נהרות - האיילון והירקון - שיצרו מפרץ ענק במקום המפגש. בנוסף התמוטטו הגבעות של יפו כך שלא נשאר הרבה מהעיר למעט מחנה המטכ"ל שהועלה על גבעה מלאכותית. לבסוף התייאשנו ונסענו עד לראשון לציון שמצבה לא היה טוב בהרבה על מנת למצוא מלון לינה.

נטישה ולחימה

קמנו בבוקר וצפינו בליטני, נהר שהיה פעם גדול בהרבה מהירדן וכעת היה קטן ממנו, מה שהדגים את השפעתו המוחצת של המעגל. הכפרים מדרומו של הנהר היו מוצפים בגלל האגמים קטנים שנוצרו בנקודות המפגש עם יובליו מדרום.

המשכנו לאורך הנהר עד לשפכו לים ומשם המשכנו דרומה. כשנכנסו לצידון נתקלנו בפקק תנועה בפעם הראשונה מזה שנה. לאחר בירור קצר הבנו שהיום השקט באופן חריג הביא לפעילות ענפה במיוחד של הסירות שלקחו צפונה את העוזבים. צידון הייתה מלאה עד גדותיה והתקשינו אפילו לעקוף אותה.

בצור נותק האי מהיבשה בפעם הראשונה מאז אלכסנדר מוקדון וכוחות מיליציה שסירבו לקבל את התפרקות לבנון ירו על היבשה כך שנאלצנו לעקוף גם אותה.

למרבה האירוניה המחנה הנטוש של יוניפי"ל בנקורה התגלה כמקום מלא חיים. רבים מהמתנגדים להשתלטות השקטה של ישראל התרכזו במחנה שתוחזק על ידי האו"ם עד להקמת א-שאם. בפעם הראשונה בטיול נאלצנו להתמודד עם התנהלות עוינת כלפינו, כשרק האזרחות הזרה של פאטאמה מצילה אותנו בקושי מלינץ'.

את הלילה בילינו במכונית, במנהרת מסילות הרכבת הישנות שבראש הנקרה.

ביקור בקרחון

למחרת שכחנו לכוון את השעון המעורר ולכן יצאנו מאוחר וכנראה עדיף שכך. טיפסנו לחרמון ממזרח לקראת הצהריים וצפינו בפינוי של נווה אטיב. הזרם הקרחוני קבר את רובו של הישוב ששלוש שנים לפני כן התפרנס מגולשי סקי שבאו לאתר הגלישה היחיד במדינה. לא נשאר דבר מאתר החרמון עצמו, כמו גם מהמוצבים שהיו על ההר.

משם המשכנו צפונה תוך שאנחנו מקיפים את ההר כולו ואחר כך ירדנו דרך חצבניה הנטושה והמוצפת למחצה לעמק עיון. עברנו ברחוב הראשי הנטוש של מרג' עיון כשרק מעט כלבים מלווים אותנו ומשם המשכנו לבופור. את הלילה בילינו אצל מרוואן, ששירת בזמנו כרב"ט בצד"ל ורק כעת חזר להיפגש עם משפחתו הענפה.

חציית הירמוך

רציתי אמנם להיצמד לקו הלבן, ולו רק בשביל לעקוף ממזרח את הנהרות, אבל נאלצנו לחרוג מערבה כדי להימנע מלעבור את הגבול הלא מסומן של אזור הסיוע בתוך הודו הקטנה. לכן חצינו את הירמוך בגשר סכר האחדות. בעבר יצר הסכר אגם אשר לא התמלא לפי התכניות אולם כעת הפך למפל ענק כשהאגם שנוצר מאחוריו גולש מעבר לו.

מצאנו את עצמנו באזור מחוסר שלטון ברגע שחצינו את הנהר. ישראל הייתה אמנם הכוח הדומיננטי בשטח, אבל הדבר הרשמי ביותר בו נתקלנו הייתה ניידת מד"א. נצמדנו שוב לקו הלבן, הקפנו את מרבית הבשן, אבל התקשינו לעתים קרובות להתאים בין הכפרים שמופיעים על המפה לבין המציאות בשטח. אחד מהמוקשים הרבים שנחשפו בעקבות הגשמים הרבים התגלגל מתחת לגלגלי הרכב ולמרבה המזל החוצה.

בלילה ישנו בנקודה היחידה שבה הייתה נוכחות ישראלית - ח'אדר, קרוב לגבול הישן.

הודו הקטנה

מדען שאספנו כשיצאנו לבסוף מהר הזבל, טרח להסביר לנו במהלך השעתיים הבאות את הסיבות לתופעות התמוהות שראינו. לאחר שנפרדנו ממנו לבסוף, הגענו לקצה הדרומי של האזור ההודי. צמצום הנוכחות ההודית עליו שמענו לא הגיע למקומיים, ולמעשה כששאלנו את השומר בנקודת הביקורת על העניין הוא פשוט צחק.

האזור יכול היה להיחשב במקרה לחלק נידח כלשהו של מורדות ההימליה למעט אולי המספר הגבוה של דוברי ערבית. העיירות שחלפנו בדרכנו היו בנויות בצורה שמזכירה את הודו, מלאות שלטים באנגלית ובהינדית של רשתות משם. אפילו המכוניות היו הודיות כולן גם אם אוטונומיות, אפילו התושבים לא היו נראים יותר מדי שלא במקום.

הסימן היחיד לנזק האדיר שנגרם לשטח, בניגוד לנסיעה שלנו בפעם הקודמת, היה הבינוי שעדיין לא הספיק להתקלקל וההעדר המוחלט של כל תשתית מעל לקרקע, פרט לסימון סמלי של הכביש. גם סימון זה היה לפי הסמלים ההודים ולא ניתן אפילו מס שפתיים לממשלה לכאורה.

מצאנו לבסוף מקום לינה אצל משפחה ישראלית, בין הבודדות באזור וזאת לאחר ניסיונות רבים למצוא מקום במלונות קטנים.

הר הזבל

לפני כשלוש שנים שחזרנו את המסע ומצאנו כי הר הזבל מכוסה בסדרה של ערי גנים משני צידי הגבול. אולם כשעברנו אותו אז במסע הוא היה דומה יותר לגיהינום. פטריות שגדלו לגודל אדם מול עינינו; בועות גז שעלו מהאדמה והתפוצצו; מפולות אדמה שיצרו ואדיות תוך שניות; שלוליות בצבעים משונים שעלו באש בלי התרעה; פיסות קרח שעפו באוויר והפכו בעודן באוויר לטיפות מים ענקיות ואחר כך לקיטור; שלג שכיסה על יער פטריות גוססות שמילאו את האוויר בסירחון פלסטיק.

הספיק לנו קילומטר אחד בלבד כדי להבין שההמלצות כי "המקום מהווה תצפית מדהימה" אינן מדויקות, אבל נדרשנו לחצי יום ולחמישה עשר קילומטרים נוספים כדי לצאת. ניצלתי זמן זה בשביל לברך את פאטאמה על התעקשותה לשכור את המכונית העמידה ביותר.

תחילת המסע

בסוף נובמבר נמאס לארוסתי מהזמן הרב שביליתי במלון כמנהלו והיא הציבה אולטימטום - שבוע חופש או פרידה. נכנעתי ללא קרב בזוכרי את תוצאות הוויכוח האחרון, אבל התעקשתי כי נצא למסע לאורך הקו הלבן.

גם היום, מסע כזה, במיוחד בחורף - נחשב מסוכן אבל אז, בשנה השלישית של המעגל, הוא נחשב לשיגעון מוחלט. הקו לא היה מסומן או אפילו מוגדר היטב, בנקודות רבות יכולת לעבור אותו לתחום עוין בלי להרגיש, מקומות לינה כמעט לא היו ואלו שהיו, היו מלאים מעבר לגדותיהם.

אנחנו פנינו תחילה מזרחה לתוך השטח הקטן שנתפס על ידי הודו בסעודיה, והצפנו לאורך קו השלג אשר סימן את הגבול. בערבו של היום הראשון עברנו את העיר החדשה קרית גד, אבל המשכנו עוד שעתיים בחשכה עד שהגענו למחנה הקרוונים אנטיגונה.

הקידום

אירה נפל למשכב באופן פתאומי בספטמבר כתוצאה ממה שכונה באירוניה אא"א (אישה אחת אמרה), אולם למעשה היה סוג של מחלת עור שהתפרצה בעקבות שינוי האקלים. מוניתי למנהל זמני לאחר שהתברר, להפתעתי, כי אני מנהל המחלקה הוותיק ביותר במלון. עם מותו המהיר של אירה מוניתי למנהל הקבוע.

יום הלוויה, ה-21 בספטמבר, היה באופן מילולי היום השחור ביותר שחוויתי בחיי. לכאורה היו ביום זה 12 שעות אור, אבל העננים היו כבדים כל כך, והגשם חזק כל כך, שהשמיים היו שחורים גם בצהרי היום. סוף אמנם העולם לא הגיע אבל דברים רבים אחרים מתו באותו היום. אחד מהם היה החרם הערבי שנזנח רשמית לאחר שהפך לחוכא ואיטלולא בשנותיו האחרונות. השני - שינוי המשטר בטהרן שימח במיוחד את אמי שסוף סוף יכלה לבקר את דודתה. לעומת זאת מותם של דברים אחרים - כמו למשל משאבת המים האחרונה של המוביל הארצי היה פחות משמח.

אינטרלוד - קצת רקע שנשמט

בפעם הראשונה משה משמיט חלק קריטי מסיפור הרקע כך שהחלטתי להתערב שוב בסיפור. כאשר הוקמה א-שאם הכוונה הייתה שפקיסטן תכנס לשטח המפונה. בפועל פקיסטן הגיעה, על חשבונה של המדינה החדשה, להסכם עם הודו להימנע מכך וזאת בתנאי שהודו תצמצם נוכחות.

מעורבות הזוג בעניין לא הייתה ידועה עד כה אבל ההשמטה מרמזת עליה. מעורבותם בתיווך נראית סבירה משום שבנקודה הזאת הזוג היה עסוק עד מעל לראש במאמץ של הודו לעלות למעמד של מעצמה עולמית ומצד שני פקיסטן הייתה במהרה למדינה הראשונה בה הפעילו את תכנית "ניקוי תביעות שחיתות תמורת הלוואות להמונים". 

גם ההחלטות "הפתאומיות" של הגברת בפרק האחרון קשורות כנראה לעניין. הפרידה הזמנית המוזכרת לא נרמזת ברישומי המעקב ההודיים, הגם שבהתחשב במעורבות העמוקה של הזוג במיזמים מוכחשים אין לראות בכך הוכחה חותכת.

התברגנות

אחרי הבחירות חלה התמוססות שלגים גדולה ברוב אזורי הארץ אבל בחרמון החלו סימנים ראשונים להיווצרות קרחון. בצפון החליטו סוריה ולבנון להתאחד לא-שאם, בכך כפו על ישראל לספח את האזורים "הבלתי רצויים" שלהן, למעט דמשק. שאמנם לא שוקמה אבל הפכה לפארק ציבורי.

עם תחילתו הרשמית של הקיץ, השתחררה פאטמה ממחויבותה לצבא ההודי שצמצם נוכחות, כשקיבלה עבודה חדשה בשכר נמוך בפעילות הודית ליד הבית. אני נשארתי לעבוד במלון שחזר פחות או יותר לפעילות "נורמלית".

במקביל נדחק קו המגע של צה"ל אל מעבר לרבת עמון במהלך הקיץ ולמעשה התאחד עם הקו אותו החזיקו ההודים. אפילו שכנינו האופטימיים יותר בנושא גורל הממלכה השתכנעו כעת בסופה הממשי.

חברתי החליטה על חתונה מבלי לשתף אותי בהתלבטויות אבל תוך סיכום עם אמה לדחות את התכנית עד שתתגייר. החתונה נקבעה לסוף הקיץ הבא משום שכל המלון יעמוד לרשות אורחינו במחיר מציאה. משבר קשה ביחסינו שכלל ניתוק של שבועיים פרץ בעקבות התיאום של פאטמה עם הורי מאחורי גבי. הניתוק הסתיים בדרך משעשעת משהו כאשר שנינו מצאנו את עצמנו בדרך מקרה חולקים מונית אחת.

יום הבחירות הסוער

מישהו מהתלמידים שאל אותי אתמול כיצד ייתכן שפאטמה אמורה הייתה להצביע? מתי וכיצד קיבלה אזרחות? על השאלה כיצד קשה לענות, היא הגישה בקשה והיא אושרה כמעט מידית. על השאלה מתי אפשר לענות יותר בקלות - ביום שלפני המעבר לעקבה.

יום הבחירות היה סוער במיוחד ולא מדובר במטפורה. אלו היו הבחירות הראשונות בהן הוארכה ההצבעה ליומיים לאחר שחלק מהמצביעים בקלפיות בצפון הועפו פשוטו כמשמעו. בדרום הרוח הייתה פחות חזקה אבל כמות הברקים הייתה גדולה כל כך שהערב היה מואר כמעט כמו הצהריים.

גם יום הבחירות השני לא היה קל, לאחר שני חורפים סוערים לא נשאר הרבה שיתמוטט, יעוף או יטבע אבל אפילו המעט שנותר היה יותר מדי. לעניין  צץ לפתע פתרון מטורלל חדש - המקפצה הניידת. עבור תלמידי מדובר בכלי שגרתי וגם עבור מי שהצליחו לזהות כי מדובר בכלי תחבורה היה מדובר בשדרוג משמעותי כבר אז. אבל אנחנו פשוט בהינו בכלי שקיפצץ לפי הזמנה, ולקח אתו את הלקוחות תוך שהוא נמנע מהקשיים שעל פני הקרקע.

מי הזיז את הגבול שלי?

שוב פעם נפגשתי עם המנהל שהתלונן כי הסיפור מתייחס לתזוזת הגבולות כמובנת מאליה. למעשה האמת הפוכה, הסיפור מבטא נאמנה את הבלבול שחל בעניין. ברצועת עזה ובירדן העניינים התנהלו בצורה שיש בה היגיון וכבר פורטו, לעומת זאת בשאר הגבולות הבלגן חגג.

בחורף שבו נוצר המעגל קרס השלטון הפלסטיני הרעוע ביהודה ושומרון תחת השלג, לחץ הפליטים מהרצועה והעלמות מערכות התובלה. כאשר מת אבו מאזן בפברואר התברר, הלכה למעשה, כי לא נשאר שלטון כזה וישראל סיפחה זמנית - עד לעריכת משאל - את האזור ואת הרצועה על תושביו.

חורבנה של דמשק גרם לקריסת מה שנשאר ממנגנון המדינה בסוריה שלאחר מלחמת האזרחים. לאחר מכן הוקמה בחאלב ממשלה יציבה חדשה, אבל האזור מדמשק ודרומה ננטש לחלוטין על ידה. הוואקום שנוצר הביא את בני המקום לחדש את הקשר מימי מלחמת האזרחים ולהסתמך יותר ויותר על ישראל.

התמוטטות השלג שהביאה לחורבנה של דמשק הביאה לפניקה מצידו המערבי של החרמון ולבריחה מבוהלת של תושבי מרג' עיון. פליטים אלו הדביקו בפניקה את תושביו של הגליל הלבנוני ומוטטו את התשתיות באזור שעמדו על פי פחת. רבים מהנשארים שיתפו פעולה בעבר עם ישראל וכעת חזרו להרגליהם הישנים. עניין זה לבש חזות רשמית יותר מאשר בסוריה, כשישראל נותנת חסות למפגשי רשויות מקומיות בעוד ממשלת ביירות כלל לא טורחת להתערב.

במצרים נוצר המצב המוזר מכל - המצרים טרחו רק להודיע לחיילים שעליהם להתפנות ל"אזור רגוע" ולקחת אתם "תושבים שיסכימו". הפרשנויות המקומיות השונות לפקודה יצרו קו גבול, אשר היה לא רק בלתי סביר בעליל מכל בחינה שהיא, אלא בלתי מוגדר היטב. אם לא די בכך, הרי מצרים גם נהגה "לפלוש" לשטח המפונה לפי שיגיונות המפקד המקומי.

רצף הגבולות החדש נודע כ"הקו הלבן" לפי הצהרתו של המלך הירדני, כי ישראל תסייע עד לקו ששלגי החורף האחרון סימנו. חשיבותו נובעת מכך שלמרות המוני תיקונים מקומיים הוא דומה למדי לקו הגבול הנוכחי.

הבחירות מתקרבות

בעוד אנחנו משוטטים לנו, השלימה הכנסת, בפעם הראשונה, יותר מארבע שנות כהונה ושוב לא ניתן היה להתעלם מהבחירות. במהירות ושלא במפתיע התדרדרו הבחירות לבלגן ארגוני גדול. אחרי הכל אזורי השליטה היו בבלגן - יהודה, שומרון וחבל עזה סופחו על תושביהם, גם אם זמנית וכל מי שרצה יכול היה להצביע. אבל איפה בכלל עובר קו הגבול החדש עם מצרים? בלבנון מדרום לליטני, צה"ל נותר הגורם המדינתי היחיד שעוד משתדל לעזור לשלטון המקומי, בני המקום בבשן עברו להשתמש בשקל בתור המטבע המקומי לאחר חורבנה של דמשק ומה יהיה עליהם?

והחשוב מכל עבורנו, האם תהיה הצבעה בירדן? ההיגיון חייב הפרדת כוחות בין אזורי השליטה ואי אפשר היה להתייחס בצורה זהה לעקבה שלמעשה סופחה לאילת, לאירביד שנעלמה והודו שולטת בשטחה לחלוטין, אפילו שתיהן לכאורה באותו אזור סיוע. כמעט למותר לציין כי ההיגיון לא ממש היה חלק ממערך השיקולים בעניין וכי הפתרון שנמצא עבורנו - הצבעה במתנ"ס המקומי לפי רשימות שמיות אבל במעטפות כפולות היה אבסורדי.

כמו לנסוע למטולה דרך אילת

לצערנו בחרנו לבדוק מה יש לממלכה המחולקת להציע כך שהנסיעה הביתה התבררה גם כן כבעייתית. היציאה מאזור אירביד הייתה לא רק מזעזעת אלא גם כרוכה בעיקופים גדולים, לעתים הרכב נסע עשרות קילומטרים רק בשביל לחצות קניון ברוחב מטרים ספורים שלא הופיע במפה. בנוסף לאחר שהדרמנו אלו נתקלו מדי פעם בסימנים לנוכחות מדינית ירדנית.

במסגרת השיטוטים הגענו לאתר מפתיע - תל יריחו. אמנם בתיאוריה ידענו שהתל הועבר כולו במבצע רוסי בעיקרו, אולם מיקומו החדש נשמר בסוד. לפיכך התקלותינו הבלתי מתוכננת בו כמעט עלתה לנו במאסר, כאשר רק הכפלת כאב הראש המדיני בשל הלאום השונה בינינו הצילה אותנו ממנו.

מדרום לתל חצינו את קו השליטה המעשי של צה"ל, אשר מצפון לו השטח כמעט ריק מנוכחות ישראלית - חצי שנה אחרי ההכרזה על הכניסה. שטח הסיוע חולק בתקופה זו לשליש הודי, שליש ישראלי ובתווך אזור חיץ שבו עדיין שלט המלך בפועל.

אינטרלוד - מה שהמספר שכח

לא הפרעתי לרצף הסיפורי של משה אלון עד לנקודה זו בסיפור, גם כאשר היתמם, השמיט או שכח קטעים מסוימים מהביוגרפיה שלו - למשל הקשר בין היותה של אשתו הייתה כוכבת בולוויד בגיל העשרה לבין קניית הבית.

עם זאת, חשוב בנקודה הזאת להבהיר כי שלושת הפרקים האחרונים הם ככל הנראה המצאה חסרת בסיס. ביומיים המפורטים בהם ובתחילת הפרק הבא, מוכרים למעשה רק שני הביקורים באתר סכר דגניה ובאתר שאליו הועבר תל יריחו. כלל לא ברור כיצד התניידו השניים, ואף שקשה לדעת בוודאות, נראה כי "החברות מהצבא" היו בכירים הודיים שחתמו על ההסכם החשאי בעניין סיווצגייט.

התיעוב שמפגינים האמריקאים כלפי הזוג האשמים לדעתם בירידתם לדרגה שנייה בהובלה טכנולוגית, תוך הפיכה למולטי מיליארדרים בצורה "חוקית אך מסריחה", מטיל בספק את האפשרות לפירוט ראליסטי יותר בקרוב.

כביש כביש תרדוף

כשהתעוררנו גילינו שהמלון שקט לחלוטין ובלי נפש חיה - כולם, החל מהחברות וכלה בשוער נעלמו כליל. לאחר חיפוש מבוהל, גילינו על דלת דלתנו פתק כתוב בערבית (שאותה תרגמנו באינטרנט) בו נכתב שהם ירדו לראות את הגשם בערוץ. המחסור בגשם נעלם שנה וחצי קודם כך שהכיתוב נראה לנו תמוה במיוחד, אבל לא הצלחנו להתאפק ולכן הלכנו גם כן לצפות.

המראה אותו ראינו בהחלט הצדיק את ההליכה של כמעט קילומטר - הגשם שנדחק דרך הערוץ נראה כרודף את הכביש שהיה פעם בשוליו, כשבכל הפוגה רגעית הכביש חזר למקומו כאילו לא קרה דבר. לאחר חצי שעה, הרוח נחלשה והשמש עלתה כך שהמראה הביזארי נעלם ואנחנו חזרנו למלון.

העיר השרופה

ניצלתי את ההתפתחות הבלתי צפויה והצטרפתי לחברתי במסע ביקור החברות שלה במקום לחזור לאילת עם זנב בין הרגליים.

תחילה היה נראה שהנסיעה תעבור ללא אירועים מיוחדים, אבל כאשר התקרבו לאירביד גילינו את האמת. למרות הגשם, השלג וניסיונות הכיבוי במשך יותר מחצי שנה - חלקים מהפרברים בערו. למעשה האזור המטרופוליני כולו נראה יותר כלקוח מסרט פוסט אפוקליפטי מאשר שייך למציאות. במצב הזה התקשינו למצוא את חברותיה של פאטמה, כשאפילו הקואורדינטות המדויקות שהזנו למערכת הניווט לא סייעו בהרבה, וכמעט שעתיים מפחידות חלפו עד שמצאנו אותן.

למרות הפגישה המרגשת, ההמשך היה בעייתי לא פחות. אמנם האזור נחשב כחלק משטח הסיוע הישראלי, אבל נשלט על ידי חיל הסיוע ההודי האדיר ומשכך נוכחתי היוותה תקרית דיפלומטית - הנכבדים שהתנגדו לפולש הישראלי מחו נמרצות על נוכחות חייל צה"ל בחופשה והפכו את שהותנו במקום לבלתי נעימה במיוחד.

בהמשך יצאנו לשמחתי מהפרברים ההרוסים, מצאנו מלון הנמצא בסוף השקע החדש, והשתמשנו במים חמים מבטן האדמה.

יהיה פיצוץ?

ביום האחרון של השיפוץ קיבלתי זימון להתייצב בסכר דגניה בעוד כשבוע. הצלחתי לגלות, לאחר שיחות בירור ארוכות, כי אמורים לפוצץ את הסכר שעדיין הפריע לזרימה גם לאחר שהפסיק לחסום את הירדן. חברתי החליטה לנצל את ההזדמנות על מנת לבקר את חברותיה מהצבא ששהו בצפון ירדן.

התחלת הנסיעה הייתה באקד"א שנבנתה עם אופציה לנסיעות תיירות, לפיכך בילינו את הזמן עד אחרי חצבה בצפייה בכלי הרכב משנה מצב - מנסיעה על כביש עם גלגלים קטנים, לנסיעה על סלעים עם גלגלים ענק, לשיט בציפה עם הגלגלים בצד, לרחיפה מגנטית עם הגלגלים מקופלים פנימה ואפילו צפינו בו מקפץ כשהוא זורק את הגלגלים קדימה לריכוך הנחיתה.

לאחר חצבה עלינו על סאש"מ - סירה אוטומטית שטוחה מהירה - כלי שמעולם לא ראינו כמותו ושקיפץ בחלק מהדרך מעל המים. הכלי הוסיף לחוויותינו המפחידות משום שכלל לא האט בפיתולי הירדן הרבים. למעשה נקודת ההאטה היחידה, פרט להורדת ולהעלאת נוסעים, הייתה ליד יריחו הטבועה.

כאשר הגענו לאשדות יעקב גילינו כי הפיצוץ נדחה מכיוון שהסכר נסחף ברובו ביומיים האחרונים. לא הצלחתי לקבל מענה לשאלתי מדוע לא הודיעו לי.

ההפגנה הכושלת

לא חלף חודש והשלגים החלו, מה שדחף את מקצת הנתקעים באילת למעשה ייאוש - יציאה הפגנתית ממרכז העיר הנבנה מחדש לעבר הגבול הסעודי (שגם הוא התרחק בינתיים). בבוקר היינו רגועים ורק תהינו כנגד מי הם מפגינים בדרישה לפתוח את הגבול הפרוץ למעבר אנשים ועוד בעברית.

למרבה הצער, כשחזרו המפגינים לאחר שעות של חיפושים אחרי שומרי הגבול, רבים מאוד מהם היו במצב עלוב. ביתנו הפך למרכז סיוע ראשוני שלא בטובתנו וזאת בשל נוכחות השוטרים ליד ביתנו וקרבתנו היחסית לקו הסיוע.

ביום הראשון חשבנו כי המצב לא נורא כל כך, אך כעבור שלושה ימים נאלצנו לפנות לבית המשפט משגילינו שחלק מהמטופלים אינם רואים צורך לצאת מביתנו. פינוי הפולשים רק גילה את הנזק החמור שגרמו למקום אותו נאלצנו לשפצו בעיצומו של החורף. יתרונן של התעלות התגלה כשאפשרו אספקה סדירה של ציוד לשיפוץ, שממומן כולו ע"י העיריה, וסייעו לסיימו תוך פחות משבוע.

האדמה רועדת קצת

נחיל רעידות אדמה פקד בראשית נובמבר את ראש מפרץ אילת בעוד מזג האוויר מתקרר. הרעידות עצמן בקושי הורגשו, אולם התחממות האדמה שליוותה אותן הביאה לקפיצת "המסמרים ללא ראש" המוצבים ליד כל בית ומשמשים להפקת חשמל.

מי שפעלו לפי ההוראות, הן בהצבה והן בזמן האירוע, סבלו רק מפחד אימים כתוצאה מהרעש הנורא של אלפי פקקי ענק נפתחים ומהמראה הבלתי ייאמן שלהם מעופפים מטרים באוויר ואחר נתקעים שוב באדמה. למרבה הצער, היו לא מעטים שהחליטו שזה זמן מצוין לצלם את האירוע או שסברו קודם כי האזהרות הן מוגזמות ובנו בצורה לא בטיחותית.

אזעקות האמבולנסים וכוחות כיבוי האש השאירו אותנו ערים כל הלילה, וכאשר עלה השחר הצטרפו גם ניידות המשטרה לחגיגה כשהגיעו לעצור את העבריינים.

החורף הולך וקרב

חזרנו הביתה לפעילות נרחבת של העירייה - שנת הבחירות הגיעה. ראש העיריה היה מחוסר שליטה על שטח העיר הישנה אותה בנו מחדש ההודים, ולכן החליט להקים תעלות נוספות מעבר לגבול שבשלב זה עדיין היה קיים לא רק על הנייר. אנחנו קיללנו אותו כל ספטמבר ואוקטובר, אולם כאשר הגיע דצמבר, התעלות הצילו אותנו כפי שיסופר במועד.

בניסיון להתעלם מהבעיה, שקענו בניסיונות להגיע למלון, ובעיקר בהמצאת תירוצים יצירתיים מדוע יש לפנות את העצורים ממנו. כאשר ההחלטה התקבלה לבסוף הייתה סיבתה מעוררת חשש - לפי הגורמים המוסמכים לא היה ברור כלל אם המלון יחזיק מעמד בעומס השלג הצפוי...

הלחץ להכנת הבית לחורף שאיש לא ידע באמת למה לצפות בו היה כבד. אם לא די היה באי הוודאות הטבעי, הרי ששכנינו השוטרים נהנו לשתף אותנו בחששות הממונים עליהם ובכך להלחיץ אותנו עוד יותר. היתרון היחיד שמצאתי במצב היה הדממה המוחלטת מבחינה ביטחונית - אולם גם בנושא הזה נדמה היה כי אויבינו ממתינים לאסוף את ההריסות שהחורף ישאיר מישראל ופשוט לא טורחים להפריע.

נסיעה או שיט?

את ההפתעה הראשונה של הנסיעה ציפתה לנו עם המכונית האמפיבית שהופיעה בחצר. רק אז התברר לנו כי אנחנו עתידים לשוט על שלושה נהרות - הבשור, ערבה ואילת מרחק גדול יותר מאשר לנסוע על כביש. התחלנו בנסיעה המוזרה משהו לאחר פרידה נרגשת מכל המשפחה המורחבת שטרחה להתעורר לכבודנו.

עלינו על היובל הקטן וחסר השם של הבשור וגילינו תופעה שעד כה שייכנו למחוזות אחרים - יישובי נהר, כאלו שדרך הגישה היחידה אליהם היא ימית. בישובים כאלו הייתה לרוב מכונית אמפיבית אחת - אימפי, כמו שהילדים של היום קוראים לזה - וכמה סירות ציבוריות.

פרט לכך לתופעה זו הדרך הייתה בעיקר ארוכה - צילמנו אתרים רבים ושונים לאורך הדרך, כולל שדות חמניות ענק ואתרי "הפלת מים" לצד יישובים שונים ושטנו על נחלים עמוסי סירות.

לבסוף הגענו לאילת, רק בשביל לגלות שהגשרים הופלו בסערה אותה פספסנו ולכן הנהר חסום. הביתה הגענו עמוק לתוך החשכה, לאחר שנאלצנו לשוב על עקבותינו עד לשרידי אילות, ורק שם לרדת בגדה המזרחית.

אשקלון

כאשר התעוררנו בבוקר גילינו שהבית הומה אדם. הורי הזמינו את כל המשפחה, כולל רבים שעלו ארצה בחודשים האחרונים בלי ידיעתי והתנחלו בעיר ובנותיה וזאת בלי לשתף אותי בכך.

בעוד רבים מנסים לדבר אתנו, אמי הסתפקה בהסברים לפאטמה היכן המצרכים להכנת ארוחות בוקר וצהריים ורצה להתנדבותה במרכז לאיתור צמחים מתגלים. למעשה, היא מיהרה כל כך שנאלצתי לתחקר את אבי בנושא, רק כדי שחברתי תתעצבן שלא הוזמנה להצטרף אליה למחקר. את שארית היום בילינו בהיכרויות עם בני המשפחה השונים, רבים מהם לא ראיתי שנים ואף לא שמעתי מהם.

ביום המחרת הצטרפנו להתנדבות של אמי וערכנו סיור באשקלון המשתנה. החל מתל השאריות של תחנת הכוח וכלה בבריכה המזרחית. אמי התעכבה שוב ושוב ליד צמחים, מהם שנראו לעיני נורמליים לחלוטין. את התלהבותה הרבה ביותר שמרה לסוף, בעודה מצביעה על חלקת חיטה קטנה, ציינה שלא רק שמדובר בחיטת בר, אלא בכזאת שקדמה לתרבות הצמח. אני ופאטמה החליפו מבטים נבוכים ושמרנו על שתיקה.

עם רדת החשיכה חזרנו לבית הורי והתחלנו להתכונן לנסיעה הארוכה למחרת, נסיעה שבשבילה היה עלינו לקום עוד לפני הזריחה.

ההגעה לאשקלון

כאשר התחברנו לכביש ארבע ליד רפיח דרום חשבתי שההפתעות מאחרינו אולם טעיתי. ברגע שעברנו את הישוב החדש רפיח צפון הנווטן דיווח שהגענו לחאן יונס. אולם האמת הייתה שמצאנו את עצמנו בנוף של גבעות שביניהן מפרידים שדות אורז מוצפים. למעשה, הכביש היה העדות היחידה שהאדם ביקר כאן אי פעם, כל שכן הקים עיר.

עצרנו להפסקת ארבע מאוחר בעזה, שם שמעתי כמה מחברי ליחידה מדברים על גל הגיור המתגבר. הדתי בחבורה כינה אותם גרי אריות.

לבסוף הגענו לפני החשיכה לאשקלון, בה חיפשתי ללא הצלחה באופק את תחנת הכוח שנחרבה בסערת ברקים איומה באותו יום בו נחרבה דמשק. נתקלנו ברחפנים רבים מיד עם כניסתנו לעיר ועצרנו בשביל לנסות להבין מה עינינו רואות. בן דודי מצא אותנו שם, והוא דיבר עליהם בתיעוב - אגרנים הוא קרא להם - אוגרים חשמל מהרוח, מהגשם ומהשמש ומטעינים את המפלונים שליד כל בית. הוא ציין בנוסטלגיה כי לפני חצי שנה, היו חבריו, אנשי קווי המתח הגבוה נערצים, ואילו היום, אפילו כאן, האוטומציה העלימה את תפקידם. לא ידעתי כיצד להגיב על כך ובמקום תהיתי כיצד מצא אותנו, הוא ענה שזהו הרכב הפרטי היחיד בעיר כולה עם הכיתוב "אילת" עליו.

נסענו אתו לבית הורי שהיה משהו מוכר סוף סוף, אפילו שלוקחים בחשבון את המעיין שהופיע בינם לבין השכנים. הורי קיבלו לשמחתי את פאטמה בחיוב וארגנו לנו חדר בחלק חדש של הבית - ליד הקיר הנמוך בינו לבין הפלג.

כביש 10

במהרה עלינו על כביש 10 אותו זכרתי כעובר לאורך הגבול באזור מדברי, ריק מאדם וכמעט ריק מצמיחה. אולם כל אלו נמחו עם תוואי הכביש הישן. הכביש חצה כעת עיירות רבות אשר כללו בעיקר פליטים מזן זה או אחר, ביניהם כאלו שגילו שהבעיה איננה לחצות את הגבול המצרי הזז אלא לצאת ממצרים.

הכביש עבר מעל נחלים רבים ואפילו מעל כמה נהרות שלא היו שם קודם. פעמים רבות גילינו שאנחנו שטים לפתע על אגמים קטנים ובלתי מסומנים אפילו במפה המעודכנת אותה הורדנו בבוקר הנסיעה.

יערות האלוניות היו אמנם רק בשלב הפריצה ובגובה אדם, אבל בהייה ביערות המחולקים לחלקות כחולות, צהובות, ירקות ואדומות, לא הצריכה ידיעה שהצמח נעלם בתקופת הקרח, או שגובהם יגיע בעתיד לפי עשרה. אפילו שדות הדוחן הגבוהים בגדות הנחלים ומרבדי הפרחים בפסגות נראו נורמליים יותר בהשוואה ליערות המשונים.

הנסיעה ארכה כמעט עשר שעות כשאנחנו עוצרים ברצון לתצלומים עליהם התחייבנו. ומעוכבים תכופות ע"י ילדים שהופתעו לראות רכב פרטי, אפילו אוטונומי לחלוטין ושכור יומית על הכביש - מראה אותו לא ראו מזה שבועות ולפעמים חודשים.

ההכנות לנסיעה

הורי לחצו כי אכיר להם את חברתי החדשה כך שהחלטנו לנסוע אליהם. שנה קודם העניין היה פשוט אולם כעת הפך לסאגה ממושכת.

מכיוון ששנינו שירתנו לכאורה לצבא היינו זקוקים לשלושה אישורי חופשה - מצה"ל, מצבא הודו ומהמלון. גם המשטרה דרשה הסברים לשכירת הרכב, אותה נאלצו לעשות ידנית, מכיוון שלא מצאנו תחבורה ציבורית התואמת לדרישות צבא הודו לדווח על הדרך.

נאלצנו להאריך את השהות באשקלון מיום ליומיים בשל זמינות הרכב ובשל ההתנגשות עם המלון, שלא התלהב כלל ועיקר מההחלטה שלנו לקחת חופש. לבסוף הצלחנו לתאם את הנסיעה והתכוננו ליציאה לדרך כשהיה ברור לנו כי לא תהיה דומה כלל למה שהכרתי.

ההגנה

יומיים לאחר הפרסום הופיעו שוטרים בבית הסמוך ולאחר יום צצו בעוד בית סמוך אחד. לאחר זמן קצר גילינו כי המשטרה החליטה להציב שמירה תמידית על ביתנו, וזאת באמצעות הושבת שוטרים בסמוך. קשה לומר כי המסר הרגיע אותנו.

אם לא היה די בכך, הרי במקביל קיבלתי הודעה מצה"ל כי הגדרתי כ"עובד חיוני זמני" עומדת לפוג. וכי הם מתכוונים לזמן אותי למילואים. איום זה גרם לזוגתי להתפרצות זעם באופן שמעולם לא ראיתי עד אז ומאז אצלה. היא יצאה בזעם החוצה, גררה את השוטרים "הסמויים" לביתנו, וכפתה עליהם לדווח לקצינת הקישור המופתעת על מצבנו. הפשרה הושגה לבסוף אחרי צעקות בטלפון שנמשכו שעות. לפי הפשרה, גויסתי למילואים אבל אבצע אותם כסיוע מרחוק להרכבת מערכות הובלת מים. הייתה זו עוד עדות לאוטומציה הדוהרת של המערכות במדינה.

הרוחות סביב התביעה נרגעו לאחר כחודש, אולם המשטרה לא פינתה את השוטרים מהאזור, ועוד שנים ארוכות השתמשה בבתים השכנים לשיכון שוטרים.

התביעה

התמקמנו בבית החדש וניסינו להתארגן אולם היה קשה לנוע בעיר בשל ההריסות וההצפות.

להפתעתנו, רבים משכנינו הירדניים התעניינו בגיור והם באו לשאול אותנו, מכיוון שהניחו כי פאטמה נמצאת בתהליך כזה. הסבריהם היו פשוטים - בעוד יהודה, שומרון ורצועת עזה סופחו לישראל זמנית, הרי שטח הסיוע שבירדן לא נחשב כחלק משטח המדינה ולכן יש סיכון יומיומי כי ישוב לשלטון המלך הממוטט למעשה. גיור יאפשר להם לעבור לישראל במצב כזה ולכן הם מעוניינים בו.

התביעה כנגדנו נבעה, כנראה, מפעילות זו. התביעה, אותה קיבלנו במכתב בערבית אשר הודבק על דלת ביתנו שלושה שבועות לאחר שעברנו, טענה כי קניית הבית הייתה בלתי חוקית עפ"י החוק הירדני שעדיין חל בעיר ולכן עלינו לפנותו.

השכנים אמרו לנו כי ההודעה כללה כתובת בית המשפט ששוב לא הייתה קיימת וגם הטלפון היה מנותק. בירור אינטנסיבי העלה שהשופט שנקבע לדון בבקשה נמצא כבר שלושה חודשים בארה"ב. ולכן למעשה נדרשנו להתייצב בפני אולם זמני ריק. בנסיבות האלו החלטנו שלא להופיע בשביל להימנע מצרות, אולם במקום קיבלנו פרסום בלתי רצוי והתנענו סדרת אירועים אשר הסתיימה במשרת ההוראה הנוכחית.

הקיץ הראשון

אני, כמו רבים אחרים, תליתי תקוות רבות בקיץ שהתקרב. אחרי הכל, בקיץ אין שקעים סינופטיים או אפיק ים סוף, כך שלא אמור להיות מקור לגשם האינסופי כמעט. אולם תקוותינו נכזבו - בעוד הקיץ אכן היה חם בהרבה מהחורף, הרי הגשם לא נגמר וגם הטמפרטורות לא ממש אפשרו להסתובב עם בגדים קצרים.

העיר הפכה לאתר בנייה ענק ולהפתעתי גם החזרה המפתיעה ללימודים לא סייעה למצב הרוח כששלחה את ההורים למסע קניות היסטרי, רק בשביל לגלות כי שוב אין צורך בספרים או במחברות.

ערכנו מסיבה כששמענו על פתיחת הגשר הראשון לעקבה, אבל שמחתנו התבררה כמוקדמת מדי - העיר הפכה למרכז כנופיות, לאחר שכוחות הביטחון הירדניים נעלמו, מבלי שמישהו יחליף אותם. כבתגובה משטרת ישראל החליטה לשלוח את מג"ב ל"אימונים" בשטח, מעשה שביטא בעליל את מחיקת הגבול ולכן עורר התמרמרות בקרב האוכלוסייה שנשארה שם. עם זאת, לאחר סדרת התנגשויות, השטח נוקה הן מאדם והן משרידי הבניינים וההודים החלו לבנות מחדש את עקבה כרובע נוסף של אילת. תהליך דומה, גם אם פחות צבעוני, התרחש בטאבה לאחר נסיגתה הפתאומית של מצרים אל מעבר לקו הלבן. מבחינת המלון תהליך ההשתלטות היה בעייתי משום שרבים מאנשי הכנופיות שוכנו במלון, שהפך לאתר מעצר זמני נוקשה כשהמדינה שוכרת את כל חדריו.

ההתפתחות האחרונה הביאה את חברתי להחליט שעלינו לעבור החוצה מהמלון ולכן קנתה, מבלי ידיעתי, בית בשטח עקבה, בשכונה אליה חזרו מקצת תושביה הקודמים. אנחנו עברנו לדירתנו הראשונה ב-25 באוגוסט, באמצע סופת גשמים אשר בישרה את בוא הסתיו.

הרגיעה

העיר נרגעה בהדרגה כשיותר ממיליון המסייעים, כחצי מהם מצבא הודו, הצליחו לבסוף לנוע צפונה. העיר אותה השאירו מאחור הייתה עם נמל גדול בהרבה אבל פגועה ביותר מכל בחינה אחרת. במהלך המשבר עובדים רבים ישנו במלון עם משפחותיהם וכעת חזרו לבתיהם וגילו שהבתים שהשאירו, לא רק שנפרצו אלא גם ניזוקו בצורה חמורה ע"י המשתכנים הבלתי מורשים. אם לא היה די בכך, הרי מערכת הכבישים באילת לא הייתה קיימת למעשה ואפילו תנועה ברגל ברחובות הייתה קשה.

להפתעתנו המוחלטת, חילופי ההאשמות ההדדיים על הנזק הסתיימו כמעט מיד. הודו הסכימה להקים את העיר מחדש כדי להימנע מהאשמות פוגעות במוניטין וזאת בתנאי שלא תואשם בדבר ותבצע זאת בכוחות עצמה - מבצע שהביא את אילת למבנה שתי וערב הנוכחי שלה.

בינתיים מספר העובדים במלון החל לעלות במהירות, לא מעט יהודים שהתכוונו לצאת מהארץ ונתקעו באילת, התחרטו על ההחלטה אבל עדיין התביישו לחזור הביתה. חלקם הצטרפו לצוות המלון, אשר נאלץ לעבוד קשה כדי להחזירו לתפקוד תקין וזאת לאחר הפיכתו לסמי מחנה פליטים בשיא המשבר.

החלטת העירייה לפתוח את שנת הלימודים ב-21 ביולי סימנה את החזרה לנורמליות. הגם שלנורמליות עירונית של ממש נאלצנו לחכות עוד כמעט שנתיים.

ניסיון הגיוס

ביום שבו פאטמה עברה לחדרי, חלה התדרדרות נוספת מעבר לגבול. מלך ירדן הפנים לבסוף את מצבה הסופני של הממלכה והכריז על חלוקתה למעשה - בין אזורי סיוע עיראקי, סעודי וישראלי. ההכרזה, שלא תואמה עם איש, גרמה לחשש בישראל לגל פליטים, ולפיכך לגיוס ענק בצה"ל.

גם אני קיבלתי הודעת גיוס, אולם אירה סירב לקבל את רוע הגזרה. תוך שהוא מנצל את זמן הגיוס הארוך שלי בפעם הקודמת, את מצבו הקשה של המלון, וגם, להפתעתי הרבה, את הזוגיות הטרייה שלי, הצליח להגדיר אותי כ"עובד חיוני זמנית" ולשחרר אותי מהמילואים.

כמעט למותר לציין, כי היה מדובר בנקודת האור הכמעט יחידה מבחינת המלון - מספר עובדיו ירד שוב, בעוד מספר לקוחותיו ממשיך לעלות. למעשה, המצב הגיע לכך שהתחלנו להשכיב אורחים גם במסדרונות. סופת הברד הקשה שפקדה את העיר גרמה להרס חלק מכלי הרכב שפקקו גם כך את העיר, ובכך רק דרדרה את המצב החמור גם כך.

פאטמה

התלמידים שואלים אותי לעתים קרובות - כיצד הכרתי את אשתי בכל הבלגן? אירונית, השאלה צריכה להיות הפוכה - איך היא הכירה אותי? מכיוון שלמעשה אני הייתי סביל, אספר רק בראשי תיבות את הסיפור ואשאיר לה, אם תרצה, להשלים את הפרטים.

פאטמה נחתה באחת ספינות הסיוע הראשונות שהגיעו מהודו, יחד עם שתי חברותיה לנשק. תוך ימים ספורים הן גילו כי הצבא ההודי הביא אותן, שלוש חיילות מוסלמיות נאות, בתור קישוט וכי אין לו שום כוונה לתת להן לסייע למקומיים כפי שהובטח להן, אלא לנצל את נוכחתן לצורכי תעמולה.

בעוד שתי חברותיה החליטו להתעלם מהפקודות, לנצל את הבלגן ולצאת צפונה, החליטה פאטמה שאילת היא מקום ראוי לפעולה וצריך רק לחפש מי שיסייע לה. מסיבות לא ממש ברורות לי, היא בחרה בי ובמשך שלושה ימים גררה אותי בטענות שווא לניסיונותיה. היא נעלמה לי ביום הרביעי עד אשר חזרתי בערב לחדרי וגיליתי בתדהמה שהיא העבירה את חפציה אליו. לשאלתי, הבהירה חד משמעית, כי היא זקוקה להצהרת זוגיות, וזאת על מנת להשתחרר מהצבא. היא העירה כי רמת האמינות שמאחורי ההצהרה תלויה רק בי.

השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הגם שהנישואים נדחו עוד שלוש שנים (כולל עיכוב בשל התעקשותה להתגייר), הרי מאז אנחנו יחד.

מה אני הרגשתי?

נפגשתי שוב עם מנהל בית הספר והוא דרש ממני לפרט מה הייתה הרגשתי בכל הזמן הזה. במובן מסוים, השאלה עצמה מצביעה על הפער שהיא מבקשת לגשר עליו.

הרגשתי השתנתה כמובן לאורך הזמן - בשבועות שלפני הגיוס, הייתי מדוכא מכיוון שנפרדתי מחברתי לאחר כמעט שנתיים ביחד. לפני הכניסה לעזה ובימים שמיד לאחריה, הייתי פשוט מותש מכדי שהיו לי מחשבות שהן.

שארית הזמן בעזה אופיינה בפחד ממשי מאוד מכך שהעיר תמוטט עלי פיזית וממתקפה פתאומית. אמנם לא מולאה כלשונה ההוראה לחסל כל חייל שהסתובב עם אישה כלשהי לבד, אבל היא קבעה את היחס הכללי. לאף אחד מאיתנו לא היו אשליות שהמקומיים הפכו לאוהבינו, או אפילו שכל המקומות הבלתי בטוחים כבר קרסו.

החזרה לאילת מילאה אותי שמחה, אבל ההתדרדרות הקיצונית של רעידת האדמה ותוצאותיה, הביאה בכנפיה תשישות רבה כמו בימי הגיוס הראשונים.

חורבנה של דמשק

רעידת האדמה אמנם הייתה רחוקה, אולם היו לה השלכות ממשיות גם עלי - העובדים הירדנים יצאו בפניקה ברגע ששמעו עליה ומעולם לא חזרו. מכיוון שהמחלקה שלי הייתה רק בראשיתה ולכן נאלצתי לתרום את מרבית העובדים שלי למאמץ לכסות על העדרם.

אם לא היה די בכך, התברר כי לרעידת האדמה הייתה גם השלכה בלתי מורגשת תחילה אך הרסנית - אחת מרעידת המשנה ערערה את השלג הרב שנערם על צדו המזרחי של החרמון. שלושה ימים לאחר הרעידה העיקרית, שלג זה התגלגל מטה ונמס במהירות שיא. תוצאת האירוע הייתה שיטפון ענק שגרף אתו את מחסני הנשק הכימי ואת מחסני התחמושת בדמשק ובנותיה, ריסק את החביות כאילו היו זרדים ופיזר את תוכנן לכל רוח. אמנם דיווחו כי דמשק לא נחרבה ביסודיות כמו אירביד או עזה, אבל אני, בתור מי שצפה בתוצאות בטלוויזיה,התקשיתי להבחין בהבדל.

האסון גרם לתנועה אדירה של כוחות הצלה, רבים מהם מהודו, שנחתו באילת (הנמל הזמין היחיד מכיוון שנמלי הים התיכון היו עדיין סתומים בקרח) ונעו צפונה בשיירות ענק. שיירות אלו יצרו עומס עצום על בית המלון והקפיצו את התפוסה לקרוב ל-200% וכן יצרו קושי רב לעובדים להגיע למקום. אני בירכתי את מזלי הטוב על כך שגרתי בתוך המלון, אבל הדבר הביא לעומס רב עוד יותר עלי.

הרעידה

השבועיים הבאים היו רגועים, עד כמה שיכלו להיות רגועים בעיר שכמות הגשם בה קפצה פתאום פי 100. עובדי המחלקה אספו חפצים מהתקופה אותה החלו לכנות אותה עידן הבצורת, ארגנו הצגות לתיירים ולמקומיים וכן השתתפו בפרסומות רבות, מהן שעדיין בשימוש. לא רבים מאתנו (ובוודאי לא אני) בכו על העלמות הפלסטינים לארבע רוחות השמיים, ואפילו מותם של עשרות אלפים מהם לא עורר צער רב מדי.

אולם קבוצה אחרת של עובדים הייתה לחוצה הרבה יותר - העובדים הירדניים שעברו כל יום את הגבול. בעוד ישראל עברה אוטומציה דרסטית והשקיעה את הסיוע היהודי והבינלאומי בתבונה - הרי המצב מעבר לגבול היה רע הרבה יותר ועמד על כרעי תרנגולת.

ב-12 במאי הפך המצב לאסון, כשרעידת אדמה בעצמה 7.4 בסולם ריכטר, יצרה שבר משני חדש ממש מתחת למרכז העיר אירביד. למרבה המזל הרעידה דעכה מהר מחוץ למוקד הרעש והשאירה לכאורה את האזורים האחרים בלתי פגועים אולם מהעיר לא נותר כמעט דבר.

אירונית, הרעידה שיפרה דרמטית את הסיוע הבינלאומי מכיוון שהייתה מובנת, מוכרת וחד משמעית, זאת בניגוד לשינוי האקלימי שהיה הבלתי נתפס לא רק בעיני העולם אלא גם בעינינו.

ישיבה ראשונה

שוחחתי עם כמה מהעובדים כהכנה לישיבת המחלקה הראשונה בניהולי, וכולם התייחסו באגביות למונח שלא היה מוכר לי. מכיוון שהתביישתי להודות בבורותי, חיפשתי בוויקיפדיה את המונח ואני מעתיק לכאן את מה שמצאתי:

"מעגל החורף הוא כינוי לתופעה האקלימית בה מעגל לא מושלם ברדיוס 500 ק"מ, מסביב לירושלים קר בהרבה ממה שהיה לפני הופעתו. המעגל שהופיע ב-1 בספטמבר 2031 מכונה (בעיקר בערבית) גם מעגל 10/20/30 על שם התכונות הממוצעות הבולטות שלו - פי 10 משקעים, 20 מעלות צלזיוס פחות ואקלים הדומה לזה ששורר 30 מעלות רוחב צפונית יותר. סיבות היווצרות המעגל ודרך קיומו עדיין לא ברורות והן נושא לספקולציות ולמחקרים רבים".

הישיבה עצמה כללה הפתעה נוספת, הרוב המוחלט של הצוות היו יהודים אמריקאים, שבאו לסייע לישראל, אולם נדחו ע"י צה"ל בשל סיבות רפואיות שונות וקיבלו ההבטחה כי יכלו לבצע עבודה מועילה לא פחות ממה שיכלו לתרום בצבא. לנוכח חומר אנושי זה שהיה נלהב מצד אחד ובעל מגבלות אובייקטיביות מצד שני - הבנתי את מוכנות המנהל לקדם אותי.

יריחו עדיין לא טובעת

את היום שלאחר חזרתי ביליתי בסידור עניינים בירוקרטיים שונים ומשונים, רובם כאלו הקשורים לדירתי השוממה מזה זמן רב כל כך. לצערי, גיליתי כי המצב רק נתן תירוץ נוסף לבירוקרטיה לסבך עוד יותר את העניינים.

למחרת ניצלתי את מעמדי החדש ואכלתי עם האורחים בחדר האוכל של המלון. רוב השיחות של הישראלים בחדר האוכל עסקו בכותרת של הניו-יורק טיימס כי מעשי ישראל מטביעים את העיר העתיקה בעולם. בראייה מושלמת לאחור, קשה לקבוע מי היה פחות מודע לאירועים בפועל - העיתון שהחליט כי מחנה הפליטים שהוצף הוא העיר העתיקה, או אולי הישראלים שטענו כי חיל ההנדסה הצליח להציל את העיר וכי העיתון הוא אנטישמי.

בפועל, שני הצדדים טעו בגדול - ישראל החלה בצעדים להעתקת התל, שבסופו של דבר התגלגלו להעברתו אל הרי מואב. ואילו העיר עצמה אכן טבעה לבסוף כחצי שנה מאוחר יותר - בהצפה משולבת של הירדן וים המלח.

איך נתקעתי בעזה

אתמול הצגתי למנהל בית הספר את פרקי הזיכרונות שכתבתי עד כה. הוא היה מרוצה למדי, פרט לחור אחד בסיפור - למה לא קיבלתי חופשה במשך כל כך הרבה זמן?

ראשית יש להבין שבתקופת החירום של שינוי האקלים ניתנו מעט חופשות, שנית, אני גם קיבלתי אפטרים לא מעטים, אותם ניצלתי לפגישת משפחתי, שגרה באשקלון באותם הימים - אפילו בתנאי התחבורה המזעזעים של אותו זמן, זה היה מרחק סביר. שלישית, על חופשות ארוכות יותר (בכל ארבעת הפעמים שהייתי אמור לצאת) ויתרתי לטובת אלו שהיו חייבים לצאת, בתור רווק הגר ביחידת דיור של מלון.

בסופו של דבר, אין צורך לרחם עלי מכיוון שהעניין השתלם לי - רובם של אלו ששירתו אתי במחלקה, השתחררו מהמילואים חודש ויותר אחרי. כפי שיסופר בהמשך, הדבר גם עזר לי להימנע מהאשמות על התחמקות כאשר קיבלתי פטור כ"עובד חיוני זמנית".

הביתה?

התעוררתי מההמולה של היורדים מהאוטובוס, וגיליתי שהעיר אשר הייתה ביתי במשך שנתיים, השתנתה לחלוטין בזמן היעדרותי - למעשה העיר הייתה דומה יותר לזאת המוכרת לתלמידיי - מלזאת שעזבתי. רוב הבתים חסו מתחת לגגות משופעים שהורכבו עליהם בגסות, נחל זרם במזרח העיר, פסגות הרי אדום היו מעוטרות בשלג עד ואילו חוף הים היה שומם ממתרחצים.

ניסיתי תחילה למצוא טרמפ, רק בשביל לגלות ששוב אין מכוניות פרטיות, ולכן עלי לקחת מונית אוטומטית ליחיד מתחת לסימן ההיכר - עמוד החשמל היחיד שנותר בעיר כולה.

המלון שעבדתי בו, היה למרבה השמחה, אתר של קביעות, הגג המשופע היה שקוף ותחושת קיץ שררה בתוך המעטפת החיצונית, גם בגשם השוטף. להפתעתי התקבלתי על ידי המנהל בחמימות רבה. הוא בישר לי על בונוס בגובה ששת המשכורות שהפסדתי - הכרה בתרומת הרעיון שלי, שהותיר את המלון פועל וכן הצעה לקידום - עמידה בראש מחלקת המורשת החדשה.

השהות בעזה

הכניסה לעזה התבררה כחלק הקל. במהרה התגלה כי לא ניתן לשקם את מערכות ההובלה (מים, חשמל, ביוב, כבישים ואפילו שבילים), ויש לבנותן מחדש. החל ממחצית אוקטובר החל לרדת שלג, תחילה היה השלג קל אולם הוא החל להצטבר מה-3 בדצמבר, כך שהרס הבתים שעוד נותרו על עומדם לא איחר לבוא.

ששת החודשים אותם ביליתי בעיר עמדו לכן בסימן הרס יותר מבנייה - ניסיון להציל אזרחים, רק כדי שיוכלו לברוח מאזור שהיה ביתם, וכעת הפך לארץ זרה ועוינת עבורם.

את חודש אפריל השקענו בגילוח העיר ובבניה של עיר חדשה, קטנה בהרבה ועמידה בהרבה, עבור העקשנים שסירבו ללכת, ובמידה רבה והולכת גם עבורנו. התכנון מחדש נעשה עבור כלי רכב אוטומטיים בלבד וכלל אך ורק גגות משופעים, החלטות שהדגימו בבוטות את ההפנמה של גודל השינוי.

כאילו לכבוד עזיבתנו התבהרו השמיים, בפעם הראשונה מאז כניסתנו צפינו באור שמש. מצב שרק גרם לבולמוס עשייה של דברים הדורשים אור מלא. לפיכך שקענו כולנו בשינה עמוקה לאורך כל הנסיעה הביתה.

הכניסה

כאשר נכנסו לבסוף לרצועה, חיפשנו לפי ההוראות נושאי נשק בהם היינו צריכים לירות כבוזזים, אולם הדבר היה בעיקר כדי להרגיע את עצבינו לנוכח מה שראינו.

הייתי בעזה בעבר במבצע צבאי, אבל היה קשה לזהות כי מדובר באותה עיר. העיר הייתה מוצפת למחצה, שרופה למחצה, חשוכה מהעננים ומהגשם הכבד, ובורות ענק היו בכל פינה.

קשה היה לפספס את הפניקה של התושבים, נראה היה כי נוכחתנו לא מעלה או מורידה מבחינתם. תחילה ניסינו לאתר מישהו שניתן לדבר אתו על החזרת מערכת המים לתקנן, אבל לאחר דקות ספורות הבנו כי זאת משימה חסרת תוחלת. הכאוס היה מוחלט, האנשים פשוט התרכזו בהצלת משפחתם הגרעינית, והתעלמו מכל השאר.

ההמתנה

שלושת הימים שעשינו מחוץ לרצועה הטמיעו בי את מה ששמעתי - צפינו בפליטים המבועתים ושמענו את הפיצוץ הענק שהביא לקריסה הסופית. איש לא הרגיש בנוח, אפילו המעטים ששמחו לראות את האויב בצרות איומות ברגע הראשון, התקשו להחזיק בהעדפה הזאת עד לבוקר המחרת, המצב היה פשוט נורא מדי.

כבר שהגענו היה ברור שלחמאס אין אפשרות להחזיק יותר בשטח, גם האפשרות של השתלטות הרשות הפלסטינית ירדה יחד עם הירידה מהאדקא, כאשר שמענו שפתיתי שלג ראשונים מצטברים בחברון. האופטימיות בנוגע לאפשרות להתערבות בינלאומית, נעלמה גם היא עם מגע החשמל עם המים שהביא ליצירת בור ענק בין משרדי הממשלה ובעקבותיו לכניסתנו.

בינתיים, הגשם הבלתי פוסק והנחלים הגועשים גבו מחיר מעצבינו. הציוד שקיבלנו אמנם הגן עלינו, אבל היה בלתי מוכר, אוטומטי בהרבה מהקודם, וחדש כל כך שלעתים הפלסטיק היה עוד חם ממכונות הייצור.

המצב

במהלך הנסיעה עדכנו אותנו במצב - חודש ויותר של גשם בלתי פוסק שינו את מאזן המלחים השברירי גם כך מתחת לעזה וגרמו לא רק לסחיפת קרקע, לזיהום מים נרחב ולהצפות ענק אלא גם לקריסה המונית של מבני ציבור לתוך המנהרות שמתחתם. התוצאה - התדרדרות הרצועה לכאוס שהחמיר במהירות מדהימה ולבריחה המונית בעקבותיו.

לשאלת כמה מהמגויסים אפוא אנחנו נכנסים לתמונה, הובהר לנו, כי ישראל שוקלת השתלטות, וזאת בטרם יפנה גל הפליטים הענק לכיוונה. מכיוון שהתוצאות של החודש הסוער עבורנו הסתכמו בקצת הצפות, הרי הדיבורים על קרוב למיליון פליטים נראו לנו הזויים כמעט כמו לילדים של ימינו. לרוע המזל, במהרה התברר כי הניתוק מהמציאות, נמצא בצד שלנו ולא של החיילות המתדרכות.

הגיוס

לאחר הפגישה, ציפיתי ליום ארוך של דיונים, אולם בלילה קיבלתי קריאת חירום מצה"ל כי עלי להתייצב במרכז אילת, עם בגדים תחתונים בלבד בקיטבג.

מכיוון שלא היו לי ברירות רבות במיוחד, תפסתי טרמפ עם אחד העובדים, במה שבדיעבד הייתה נסיעתי האחרונה באוטו הנהוג על ידי אדם. ליד התחנה המרכזית, עליתי על האדקא, ונסענו עד לגבול רצועת עזה שש שעות במקום שלוש שעות בגלל תאונות דרכים שההצפות גרמו.

המשפט האחרון גורם לרוב לפיצוץ עם התלמידים, משום שהפער בין החוויה שלי לבין איך שהם מבינים אותה מופיע כאן. התלמידים לא יודעים כלל שהמילה אקדא, היא ראשי תיבות של אוטובוס דו קומתי אוטומטי, זהו פשוט כלי התחבורה הבין עירונית שהם מכירים והרעיון ששמו הוא ראשי תיבות משונה להם. התאונות שהם מכירים אמנם נגרמות כמעט אך ורק מהצפות כבישים, אבל העיכוב שנגרם בשל כך תמוה בעיניהם. את רצועת עזה הם מכירים כרצועה הצבועה בצבע עז ומשתרעת מהעיר עזה מזרחה, ולא כאזור עוין.

הפגישה

ההתכנסות בלובי הייתה עגומה, כרזות ענק של "עיר הקיץ הנצחית" כיסו את הקירות, לאחר שנתלו במאמץ רב באוגוסט, נדמו כלועגות לנו, וכפי שהתברר מיד, גם למנהל.

אירה דיבר במהירות, הוא הודיע כי רק כמה מאתנו יישארו, ושאל האם למישהו מאתנו יש משהו להגיד. אף שהייתי הצעיר והכי פחות מנוסה בצוות הקבוע, הרמתי את ידי, ושאלתי למה? למה לא להפוך את המלון למוזאון לתקופה שעברה? רבים מחברי לעבודה חשבו כי יצאתי מדעתי, אולם כאשר הצעקות שככו, אימץ אירה את הרעיון לתקופת ניסיון.

ההתחלה

התלמידים לרוב שואלים אותי - האם אני זוכר את א' בספטמבר? ומתאכזבים לשמוע שזה היה יום רגיל. התחזית שהייתה כי יירד גשם מצפון הארץ ועד לצפון הנגב נחשבה חריגה קצת, אבל באילת אפילו זה לא התרחש.

גם כאשר היו במחצית החודש יותר ימי גשם מאשר בכל החורף הקודם התרוממו רק מעט גבות. למעשה, רק כאשר השלג כיסה את הרי אדום בראשית אוקטובר, וירד גשם שבוע שני ברציפות, החליט המנהל לכנס אותנו בלובי, ולדבר על הדעיכה התיירותית.

פרולוג

היום שוב הגעתי לכיתה והפעם הבנתי סוף סוף כמה עולמי רחוק מזה של הילדים. תחילה נראה היה שהצלחתי להבהיר את המצב כאשר סיפרתי כי נאלצתי לנסוע כמעט מאה קילומטרים צפונה רק בשביל להגיע לעקבה, אבל ההנחה הזאת החזיקה מעמד רק עד שאחד הילדים שאל אם לא יכלו לבנות גשרים מהר יותר.

המכשולים נראים לי אינסופיים - אני מספר שהגעתי לאילת בשביל עיר השמש הנצחית והילדים צוחקים; כאשר אני מדבר על נסיעה לחרמון בשביל לראות שלג שנתקעתי בה בפקקים עם הורי והם חושבים שהשתגעתי; אני מדבר על שונית האלמוגים ונתקל במבטי חוסר אמון; ורק לפני שבוע גיליתי על כיסאי מאמר שבו מוסבר שאי אפשר לצוף גם באגם.

בית הספר אמנם ממשיך להזמין אותי, פעם בשבוע, בשביל לספר לילדי כיתה ב' סיפורים מתקופת הבצורת, אבל הילדים, בני הדור השני למעגל החורף, רואים בדבריי פנטזיות. הדברים כל כך מנותקים מהחיים של מי שנולדו בשנה של העלמות הכנרת שהם לא יכולים אלא לראות בהם שגעון, בדיוק כמו סיפורי ייבוש הביצות ששמעתי בילדותי, ואינני יודע כיצד להגיע אליהם.