אפילוג

ב-3:40 בבוקר של ה-21 בינואר 2083 נשמעו שלוש יריות בבית משפחת אלון באילת. יריות אלו שנורו מאקדחו של אמריקאי בשם הבלתי סביר בוב דילן כמעט גרמו למלחמת עולם שלישית.

פחות מדקה לאחר מכן פרצו השוטרים את דלת חדר השינה ומצאו את בני הזוג מתים במיטתם, כנראה מבלי שהספיקו אפילו להתעורר. אם מי מסוכנויות הביון הרבות שעקבו אחרי הבית ראתה דבר מה, הרי הדבר נשמר עד כה בסוד וספק אם ייחשף אי פעם.

תחילה התקבל מכתב ההתאבדות של בוב בו טען כי מדובר בנקמה בזוג הנוכלים של הסיווצגייט כאמת. גופותיהם של משה ופאטמה נלקחו לניו-דלהי בה נקברו בטקס ממלכתי מלא בתור גיבורים לאומיים. האשמת הממשל האמריקאי באחריות לרצח הייתה משותפת לנאומים שנישאו בטקס. חלומה ארוך השנים של פאטמה התגשם בעקבות הרצח, כאשר פקיסטן ובנגדלש פתחו בשיחות איחוד עם הודו, וכשלב ראשון איחדו את צבאן תחת פיקוד משותף.

המלחמה הצפויה נמנעה רק ברגע האחרון, כאשר המוסד חשף כי בוב השתייך לקבוצה שמטרתה "לנקות את כוכב הלכת מהמחלה האנושית".

לזוג לא היו ילדים, כך שכספם הרב חולק לחמשת אלפים צעירים בלתי מוכרים ששמם ננקב בצוואה. האו"ם השתלט על מיזמי המלחמה בשחיתות שלהם אשר הוכרזו כעת בגלוי כמוצלחים. בפעם הראשונה בהיסטוריה, נחשף לאחר המוות כי צמד הנוכלים זכה נובל לשלום כמעט עשור קודם על "פועלם למען עולם נקי משחיתות".

אם מי מבני הזוג רשם את זיכרונותיו מעבר לנקודה שבה הסתיים הספר הזה הרי הטקסט לא אותר עד היום.

כביש 4

ניסינו לנחש כיצד המכונית מתכוונת לחצות את הרכס מכיוון שכל הדרכים היו חסומות. אבל הניחושים התבררו כפחות מוזרים מהמציאות - רכבל התנייד למיקומנו, הוריד מסילה לצד אחד, העלה את המכונית לרכס ואחר כך גלש אתה לצד השני.

המשך הדרך בתוך ישראל היה משונה כמעט באותה המידה, לפני המעגל לא היה חול באזור הזה אבל כעת סערות הקיץ הביאו חול לקצה המעגל הצפוני ומשם הוא נסחף דרומה. רוב נהריה נקברה מתחת לחול ושפך הגעתון העולה על גדותיו השלים את החורבן. אפיקים מתפתלים של הקישון הפכו את עמק זבולון לאזור דלתא. הבינוי מחדש של הקריות הקשה על זיהוין.

נמל חיפה היבשתי הוחלף בנמל צף ואוטונומי לחלוטין, הדומה יותר לתחנת חלל. השכונות של חיפה על הים נהרסו במפולות בוץ ענקיות וטרם שוקמו כך שנאלצנו לעקוף את הכרמל דרך ואדי מילק.

חדרה נראתה כמעט כמו אשקלון - תחנת כוח הרוסה, נהר שתוחם את העיר מדרום ושפע תופעות ביזריות כמו יער אלוניות במקום מרכז העיר. גם המשך הנסיעה בשרון היה דומה - שדות הופיעו במרכזי הערים שכולן שופצו עד בלתי היכר.

התעקשנו לישון בתל אביב למרות לחצי הורי, אבל המשימה הייתה קשה. בעבר היה הירקון ספק נחל ספק נהר, ואחרי ייבושו הוא הוחזק מלאכותית. ואילו כעת חצו את העיר שני נהרות - האיילון והירקון - שיצרו מפרץ ענק במקום המפגש. בנוסף התמוטטו הגבעות של יפו כך שלא נשאר הרבה מהעיר למעט מחנה המטכ"ל שהועלה על גבעה מלאכותית. לבסוף התייאשנו ונסענו עד לראשון לציון שמצבה לא היה טוב בהרבה על מנת למצוא מלון לינה.

נטישה ולחימה

קמנו בבוקר וצפינו בליטני, נהר שהיה פעם גדול בהרבה מהירדן וכעת היה קטן ממנו, מה שהדגים את השפעתו המוחצת של המעגל. הכפרים מדרומו של הנהר היו מוצפים בגלל האגמים קטנים שנוצרו בנקודות המפגש עם יובליו מדרום.

המשכנו לאורך הנהר עד לשפכו לים ומשם המשכנו דרומה. כשנכנסו לצידון נתקלנו בפקק תנועה בפעם הראשונה מזה שנה. לאחר בירור קצר הבנו שהיום השקט באופן חריג הביא לפעילות ענפה במיוחד של הסירות שלקחו צפונה את העוזבים. צידון הייתה מלאה עד גדותיה והתקשינו אפילו לעקוף אותה.

בצור נותק האי מהיבשה בפעם הראשונה מאז אלכסנדר מוקדון וכוחות מיליציה שסירבו לקבל את התפרקות לבנון ירו על היבשה כך שנאלצנו לעקוף גם אותה.

למרבה האירוניה המחנה הנטוש של יוניפי"ל בנקורה התגלה כמקום מלא חיים. רבים מהמתנגדים להשתלטות השקטה של ישראל התרכזו במחנה שתוחזק על ידי האו"ם עד להקמת א-שאם. בפעם הראשונה בטיול נאלצנו להתמודד עם התנהלות עוינת כלפינו, כשרק האזרחות הזרה של פאטאמה מצילה אותנו בקושי מלינץ'.

את הלילה בילינו במכונית, במנהרת מסילות הרכבת הישנות שבראש הנקרה.

ביקור בקרחון

למחרת שכחנו לכוון את השעון המעורר ולכן יצאנו מאוחר וכנראה עדיף שכך. טיפסנו לחרמון ממזרח לקראת הצהריים וצפינו בפינוי של נווה אטיב. הזרם הקרחוני קבר את רובו של הישוב ששלוש שנים לפני כן התפרנס מגולשי סקי שבאו לאתר הגלישה היחיד במדינה. לא נשאר דבר מאתר החרמון עצמו, כמו גם מהמוצבים שהיו על ההר.

משם המשכנו צפונה תוך שאנחנו מקיפים את ההר כולו ואחר כך ירדנו דרך חצבניה הנטושה והמוצפת למחצה לעמק עיון. עברנו ברחוב הראשי הנטוש של מרג' עיון כשרק מעט כלבים מלווים אותנו ומשם המשכנו לבופור. את הלילה בילינו אצל מרוואן, ששירת בזמנו כרב"ט בצד"ל ורק כעת חזר להיפגש עם משפחתו הענפה.

חציית הירמוך

רציתי אמנם להיצמד לקו הלבן, ולו רק בשביל לעקוף ממזרח את הנהרות, אבל נאלצנו לחרוג מערבה כדי להימנע מלעבור את הגבול הלא מסומן של אזור הסיוע בתוך הודו הקטנה. לכן חצינו את הירמוך בגשר סכר האחדות. בעבר יצר הסכר אגם אשר לא התמלא לפי התכניות אולם כעת הפך למפל ענק כשהאגם שנוצר מאחוריו גולש מעבר לו.

מצאנו את עצמנו באזור מחוסר שלטון ברגע שחצינו את הנהר. ישראל הייתה אמנם הכוח הדומיננטי בשטח, אבל הדבר הרשמי ביותר בו נתקלנו הייתה ניידת מד"א. נצמדנו שוב לקו הלבן, הקפנו את מרבית הבשן, אבל התקשינו לעתים קרובות להתאים בין הכפרים שמופיעים על המפה לבין המציאות בשטח. אחד מהמוקשים הרבים שנחשפו בעקבות הגשמים הרבים התגלגל מתחת לגלגלי הרכב ולמרבה המזל החוצה.

בלילה ישנו בנקודה היחידה שבה הייתה נוכחות ישראלית - ח'אדר, קרוב לגבול הישן.

הודו הקטנה

מדען שאספנו כשיצאנו לבסוף מהר הזבל, טרח להסביר לנו במהלך השעתיים הבאות את הסיבות לתופעות התמוהות שראינו. לאחר שנפרדנו ממנו לבסוף, הגענו לקצה הדרומי של האזור ההודי. צמצום הנוכחות ההודית עליו שמענו לא הגיע למקומיים, ולמעשה כששאלנו את השומר בנקודת הביקורת על העניין הוא פשוט צחק.

האזור יכול היה להיחשב במקרה לחלק נידח כלשהו של מורדות ההימליה למעט אולי המספר הגבוה של דוברי ערבית. העיירות שחלפנו בדרכנו היו בנויות בצורה שמזכירה את הודו, מלאות שלטים באנגלית ובהינדית של רשתות משם. אפילו המכוניות היו הודיות כולן גם אם אוטונומיות, אפילו התושבים לא היו נראים יותר מדי שלא במקום.

הסימן היחיד לנזק האדיר שנגרם לשטח, בניגוד לנסיעה שלנו בפעם הקודמת, היה הבינוי שעדיין לא הספיק להתקלקל וההעדר המוחלט של כל תשתית מעל לקרקע, פרט לסימון סמלי של הכביש. גם סימון זה היה לפי הסמלים ההודים ולא ניתן אפילו מס שפתיים לממשלה לכאורה.

מצאנו לבסוף מקום לינה אצל משפחה ישראלית, בין הבודדות באזור וזאת לאחר ניסיונות רבים למצוא מקום במלונות קטנים.

הר הזבל

לפני כשלוש שנים שחזרנו את המסע ומצאנו כי הר הזבל מכוסה בסדרה של ערי גנים משני צידי הגבול. אולם כשעברנו אותו אז במסע הוא היה דומה יותר לגיהינום. פטריות שגדלו לגודל אדם מול עינינו; בועות גז שעלו מהאדמה והתפוצצו; מפולות אדמה שיצרו ואדיות תוך שניות; שלוליות בצבעים משונים שעלו באש בלי התרעה; פיסות קרח שעפו באוויר והפכו בעודן באוויר לטיפות מים ענקיות ואחר כך לקיטור; שלג שכיסה על יער פטריות גוססות שמילאו את האוויר בסירחון פלסטיק.

הספיק לנו קילומטר אחד בלבד כדי להבין שההמלצות כי "המקום מהווה תצפית מדהימה" אינן מדויקות, אבל נדרשנו לחצי יום ולחמישה עשר קילומטרים נוספים כדי לצאת. ניצלתי זמן זה בשביל לברך את פאטאמה על התעקשותה לשכור את המכונית העמידה ביותר.